פער התשואות בין השוק האמריקאי לישראלי לא רק שנפתח מחדש – הוא מתבסס כמציאות מבנית שאי אפשר להתעלם ממנה בניהול השקעות ונזילות.
הנתונים המעודכנים לרבעון השלישי של 2026 מציגים תמונה חד-משמעית: עקום התשואות של האג"ח האמריקאי נסחר בפרמיה משמעותית לכל אורכו מול המקביל המקומי. פער של כ-115 נקודות בסיס בחלק הקצר (4.35% מול 3.20% לשנה) וכ-92 נקודות בסיס בקצה הארוך (4.96% מול 4.04% ל-10 שנים).
מאחורי הגרפים עומדת התבדרות (Divergence) מוניטרית וכלכלית עמוקה, עם שלוש השלכות ישירות על מקבלי ההחלטות:
התנהגות המטבע ועלויות גידור: פער הריביות הצפויות לשנה קדימה הולך ומתרחב לטובת הדולר. עבור גופים מוסדיים ומנהלי כספים, הפער הזה משפיע ישירות על תמחור חוזי הגידור (Forward Points) ומייצר כדאיות מובנית לחשיפה דולרית בלתי מגודרת או לתזמון מחדש של מנגנוני ההגנה.
ניהול תיקי האג"ח והמח"מ: העקום האמריקאי שומר על שיפוע מתון ברמות תשואה אטרקטיביות, בעוד העקום המקומי מתמחר ריבית ריאלית נמוכה יותר באופן יחסי. משקיעים בוחנים מחדש את יחס הסיכון/סיכוי באג"ח ממשלתי שקלי ביחס לחלופות מעבר לים, בפרט במח"מים הבינוניים (3–5 שנים).
ניהול נזילות תאגידית (Treasury): חברות שמחזיקות יתרות מזומנים משמעותיות בשקלים משלמות מחיר הזדמנות ממשי. הפער בריביות הופך את ניהול יתרות המט"ח ואת פיזור הפיקדונות והקרנות הכספיות למהלך אסטרטגי ולא רק טכני.
השאלה המרכזית כרגע היא לא רק מתי בנק ישראל יוכל להרחיב את הפחתות הריבית, אלא כמה חופש תמרון נותר לו כל עוד התשואות בארה"ב ממשיכות להפגין עוצמה לאורך העקום כולו.
איך אתם מתאימים כיום את מדיניות החשיפה הדולרית והמח"מ באפיק הממשלתי מול הפער הזה?
